אל תנסו את זה בבית

אתמול נפגשתי עם מישהי שנפגשתי איתה בעבר, הייתי בטוח שזה הפעם ילך, זה היה לי בראש איזה חצי שנה תוכנית להחזיר את זה..

נפגשנו, הגעתי לפארק יהושוע, ישבנו התחלנו לדבר פתאום זה חזרו לי פלאשבקים האלה של לפני שנתיים, זה שהיא חושבת שעל פיה ישק דבר, בכללי יש לה גישה יותר פתוחה ולי לא, אז נכון אני נראה מודרני מתנהג כמו מודרני אבל אני לא מודרני, נראה כמו ברווז עושה קול של ברווז אבל אני לא ברווז!!

בהתחלה דיברנו צחקנו כי באמת הייתה כימיה כמו בעבר מבחינת הכל, אבל כשמגיעים לת'אכלס לחיים, שמה אתה שומע חריקות, נכון היא אמרה שהיא שינתה את הגישה שלה, ככה היה נשמע בטלפון בכל אופן, אמרתי אם ככה זהו זו האחת! באתי מה זה בגישה חיוביות, להבדיל מרוב הפגישות שלי שאני מגיע מנחוס פלוס.

בהתחלה הייתה לה פתיחה רגוע כזה הילוך ראשון שני, פתאום מהדמות של אשת חיל מי ימצא יצא לה זינה הלוחמת, מצאתי את עצמי אשכרה מתווכח איתה שם, כאילו חזרנו שנתיים אחורה לא השתנה שום דבר, אותם דעות שהיא מביאה מהגאונות שלה כי היא רואת חשבון במשרד גדול והיא חושבת שזה מעניין מישהו שהיא מרוויחה 12 אלף שקל בחודש, וזה לא מענין אותי! ולא לא מעניין אותה שההורים שלה יכולים לתת לנו יחידה שלמה, מה זה שווה אם על כל דבר נתווכח!?

עכשיו יש לה גם כשרון להוציא ממך שדים, אני הבן אדם הכי רגוע שיש,

אני חוזר לבית ובדרך הרב שלי מתקשר להזכיר לי את הבחור שהוא דיבר איתי עליו, עכשיו איפה הראש שלי ואיפה הבחור שהוא רצה שאני ישב איתו..

זה בחור מהישיבה שהכניס את עצמו לסרט שהוא לא יתחתן לעולם, ויוצא שהוא כל היום עסוק בזה, עכשיו את מי הרב מצא שיעזור לו? אותי!

כאילו מדובר באיזה נשוי שהגשים בסוף את יעודו והנה תלמד ממנו, כאילו ביננו, מה תלמד ממני אחי? אני כותב ספר שני על שידוכים שבדרך נערמים לי עוד כמה פרקים לחלק ג', וזה בתוספת למנחוס שהבאתי איתי מפארק יהושוע.

כבר בדרך קבעתי עם הבחור ליד הים, ים זה תמיד טוב, אז ישבנו ברכב ליד הים והוא שותק כזה, מבואס על החיים שלו נראה כמו פוך בלי צפית, ואני מהצד שותק, אמרתי לעצמי השם שים לי את המילים הפה להוציא את המיני מתוסבך הזה שיצא לי מפה עם תובנה כלשהי...

אני מתחיל לשאול אותו בן כמה הוא ואז הוא פתאום מתחיל לבכות לי מה זה לבכות לי, כאילו היה לו שם איזה פקק, עכשיו במקום לעודד אותו, אני מחבק אותו ומתחיל להקרע מצחוק, אני לא יודע למה זה פשוט לא היה בשליטתי התחלתי להתעלף מצחוק, עכשיו ההוא בהתחלה היה בהלם, מהצחוק שלי הוא התחיל לצחוק עם בכי..

הוא סיפר לי שהוא בן 28 והוא תקוע בשידוכים ולא הולך לו והרבה מבטלות לו, לא ניסיתי ללמד אותו וגם לא לתת לו טיפים כי אני לא שם, אבל דרבנתי אותו שיספר לי על מקרים מצחיקים שקרו לו, הוא התחיל לספר לי אחד שניים ואז נזכר בעוד כמה, והתחלנו לצחוק על זה וקודם כל שמחתי שהצלחתי להוציא אותו מהמקום הרע הזה של הדאון, למה שמה הוא בטוח ינצח אותי.

אמרתי לו תדע לך לכל אחד יש תאריך, שניה ומאית השניה, שבה הוא הוא אמור לענוד לאשתו את הטבעת מתחת לחופה, לא לפני ולא אחריי, ואין אדם אחד בעולם שיכול לעקב את זה..

והתקופה האיומה הזו??

זו הבחירה שלנו זה איך לעבור אותה וזה בסדר גם לבכות לפעמים או להיות עצובים, אבל חס ושלום לא לקחת את השק הזה איתך לכל מקום...

סיפרתי לו שאני בחרתי לצחוק על זה, כי זה כל כך מטומטם כל העסק הזה שזה אפילו מצחיק, אמרתי לו תראה איזה יפה אתה יא קסם, אם הייתה לי אחות בשבילך הייתי מכיר לך אותה בדוק הייתה מתלהבת ממך, ההוא היה מבסוט עד הגג..

וככה התחלתי להרים לו ולצחוק איתו, ואז הוא נכנס לי לאיזה כיוון דבילי של "יאלה מי הם בכלל כל הבחורות שמסננות ככה"

אמרתי לו "לא, לא, אל תהיה דביל אתה נכנס לי עכשיו לאנטגוניזם חברתי דו ממדי"

הנשים טובות הגברים טובים רק לכל אחד יש דרך שהוא צריך לעבור בכדי להתחתן, תשחרר אמרתי לו, אל תתעסק בזה זה יבוא לך לבד, תעשה דברים שאתה אוהב, תשחרר את עצמך אתה תראה שהמחשבות האלה יעזבו אותך..

סיימנו והוא יצא גבר גבר כזה כאילו פתרתי לו את הבעיה כשבתוכי אני יודע שזה יחזיק לו גג כמה ימים ולא באמת ירפא לו את הכאב של הלב, כי הלבד הזה זה נגע רע, אבל ידעתי ששמתי לו פלסתר עד הפעם הבאה שהוא ירצה לשתף, לפרוק, לצחוק, כי רק ככה מנצחים את הבלתי מנוצח.

כי התרופה ללבד היא רק ביחד.