בזיון עצמי

תפילת נעילה, כל השכונה למטה כמו איצטדיון, כמה דקות לפניי שאני בא לתקוע בשופר אני מדבר להשם כזה "השם אולי תעשה שאני לא אצליח לתקוע עכשיו בשופר ואז אני אתבזה מול כווווולם ובזכות זה אני אתחתן השנה?"

מרוב שהתלהבתי מזה, באתי בגישה של בזיון גאוותני כזה..

אני עולה לדוכן וכמו נבואה שהגשימה את עצמה יוצאת לי נשיפות של חתולה, עכשיו אני באמת משתדל לתקוע!

מנסה מנסה..... כלום!!

פתאום הרגשתי את גודל הביזיון, בדמיון שלי זה היה נשמע בקטנה כזה "להתבזות מול כולם" אבל כשאתה עומד שם זה פי אלף יותר מבזה!

המתפללים דופקים לך כל מיני "אופים" כאלה מאחורה של עוד שניה אוכלים לי את הקרוקס...

ואין אף אחד שיודע לתקוע חוץ ממני...

אני מנקה את השופר ושומע איזה מבוגר מרוקאי מאחוריי דופק לי "אווווו" כבד כזה של מרמור אינסופי וזה גם אותו אחד שמתקן את כולם בספר תורה אז בכלל הוא גם מקצועי בזה....

אני אומר להשם בלב "זהו השם זה הספיק לי התבזתי השם לא קבענו את רמת הבזיון"

אני מרים את השופר תוקע כמו שצריך...

זהו בינתיים אשתי נמצאת איפה שהוא ביקום ולא מודעת לכל המסירות נפש הזו אפילו...