דוגרי

לפעמים אני מרגיש סוג של הנאה מכל השלבים של האלה של לפני הפגישה, הבירורים, ההחלפת תמונות, ההתרגשות, הפרפרים, כל הקטע של ההתארגנות בבית, הלבטים האלה, המה יהיה, איך היא תראה, עד כמה היא דומה לתמונה, עד כמה זה יזרום ואולי הפעם זה באמת זה...

ואז... כשזה לא הולך בשניה אחת כלללל ההנאה הזו הופכת ל10 ק"ג מרמור דביק בשקית עם חור שאתה צריך לסחוב איתך עד הבית, אז אתה מתקשר לחבר הזה ששומע את כל החפירות שלך והוא תמיד זמין, ותמיד שם, ואז תוך כדי שיחה אתה מגלה שהוא עסוק בקו השני עם ארוסתו שחושבת שהיא גלגול של טפט משיין וטוחנות לו כבר שבועיים ת'מוח על איזה מפיות לשים בחתונה של 9 אנשים ודוד מהמכולת שמשלים להם מניין...

ואז הוא משחק לך אותה שהוא שמע מה אמרת לו וזה כי כבר 2 דקות אתה פורק לו תנשמה כמו אגזוז לחץ והוא לא עמד בקצב אז הוא מתחיל לתת לך משפטי מוות קליני כאלה שלא קשורים לסיטואציה שסיפרת לו

"אל תדאג כל פגישה מקרבת.."

"תראה אותי כמה חיכיתי"

"ושזה יהיה זה אתה תרגיש שזה זה"

פתאום השנוזלי פוזלי הזה שכח כמה הוא התבכיין לך וטחן לך תמוח בהודעות קוליות אזיקוניות כאלה בווצטאפ שכל הודעה מעל 3 דקות ברצף בסטים של 3 הודעות כאילו אין לי חיים!

וזה כי היא זרקה אותו בפגישה רביעית כי היא לא הרגישה חיבור ניתוק מצב טיסה, אז הוא פתאום ניהיה ילד גדול, דופק לך משפטי תנחומים!!

תשמע טוב יא צידנית בלי קרח או שתתבאס איתי ביחד או שתלך לארוסתך שתאכל לך את הראש איזה שיר לשים בחופה שאתם מאלתרים בין הדודי שמש ומרחיקי יונים בגג של הבניין של אחותך!