ליל הסדר התש"פ

לילה הסדר 7 וחצי כולם בבית אחרי תפילת יחיד, מסתכל על השולחן מחפש את סבתא שלי עם הכיסוי ראש הצבעוני העתיק הזה שהיא מוציא בחגים כלום הכסא ריק, מחפש את סבא שלי עם החידושי בית כנסת שלו כלום הוא לא שם, ליל הסדר מצומצם כזה עם ריח של דממה, אנחנו מתחילים בהגדה מנסים לחזור על בדיחות שאנחנו טוחנים כבר חודש בהסגר המטורף הזה, אמא שלי מוציא את הכבש אחי מציק לאחותי הקטנה.

מסובים על הצד, עוד כוס, עוד יין עוד שאלה, אחותי הקטנה מחדשת משהו קטן מהגן, אני מרגיש שקר לי, חם לי, לא יודע משהו בכיסא לא מסתדר לי.

אבא שלי עוצר פתאום באמצע האגדה וכולם כזה "נוווו יאלה אבא עוד מעט חצות" "שקט!!" הוא צורח.

כולם בדממה מסתכלים עליו, מה יש לו? מה עשינו?

דממה בשולחן

אחי הקטן אומר בשקט מה זה מי מדליק מוזיקה בחג?

מוזיקה? אחותי שואלת

אמא שלי קמה "איזה מוזיקה זה צעקה בכלל"

כולם מתרוממים לאט מהשולחן בחוסר הבנה כזו..

בדרך אחי מפיל בקבוק יין שנשפך על המפה, עוד צלחת מתנפצת על הרצפה ולאף אחד בכלל לא אכפת.

אחי הקטן רץ ראשון למרפסת ופתאום צורח "אמאאאאאאא"

אנחנו רצים למרפסת אחותי הקטנה נופלת בדרך אמא שלי מרימה אותה ורצה איתה ביחד.

כולנו נדחפים במרפסת, אני רואה את כל השכונה במרפסות שלהם.

אני מסתכל לשמיים אור חזק כזה כמו איזה פצצת תאורה "מה לכל הרוחות הדבר הזה?"

קול שופר הולך וחוזר, מחריש אוזניים, תרועה תקיעה שברים, כל השכונה בדממה, אני לא מבין מה קורה מה זה הדבר הזה? כולם בהלם חסר אונים, שכונה שלמה בדממת אל חוט.

אני מסתכל על אבא שלי שיגיד לנו משהו אני רואה אותו דומע, מה יש לו? מה יש לאחי? מה יש לי? מה יש לכולם? נו מה עכשיו!? מה זה הסתלבטות של מישהו?

אחותי בלחש של תמימות "מה זה משיח?" משיח? אני מתחיל לגמגם זה בכלל אמור ל לי להיות, זה בכלל הרב זמיר אמר ש.. לא זה בכלל לא יכול להיות ש....

קולות בכי קטנים נשמעים מכל המרפסות, אמא שלי עוד שניה מתעלפת אחי מצמיד לה מהר כסא פלסטיק.

אני מרגיש שכל הדם שלי מתרכז בפנים, אני לא רוצה להתעורר מזה מצד שני זה בכלל לא חלום כי בחלום אני יודע שאני בחלום, ולא, אני לא בחלום.

כולם יורדים למטה מהמרפסות הקול הזה נהיה יותר ויותר חזק, כמה חברים מזרחוניקים שלי מתחילים לבכות ולרקוד ביחד, הרב של השכונה יוצא לבוש בלבן מתחיל למחוא כפיים.

מהקומה למעלה יוצאים השכנים החילונים שלנו עם הטלפונים שלהם בצרחות שרואים את זה בכל העולם.

האוזניים שלני נאטמות אני לא שומע אף אחד, כמו חרש, הכל הולך לי בהילוך איטי, אני מתחיל לבכות, נופל על הברכיים.

*בדרך לירושלים עמוסי פקקים אנשים רצים ברגל, הורים רצים עם עגלות, ננחים רוקדים על משאיות, ילדים על הכתפיים של אבא שלהם מציצים לראות קדימה, כל החדשות ברכבים בקולי קולות. ואני? לא מצליח להוצאי שום מילה מהפה.

אנחנו נכנסים לירושלים ברגל, מסוקים בצדדים טירוף אחד גדול אלפי אנשים ואני בינהם צועד כמו זומבי, לצידי אשה מתרסקת על הברכיים שלה מנשקת למישהו מבוגר את הרגליים, "אבא חזרת אבא" היא צורחת. כל כמה דקות עוד צרחה בין המאות אלפי אנשים, אני מבין שהם פוגשים אנשים מתים, אבל עכשיו הם חיים.

אני מתהלך שם צפוף בין כולם, כל המשפחה שלי הלכו לי לאיבוד, אחים שלי אבא שלי, אמא שלי, וזה לא אכפת לי בכלל, אני לבד עמוק בין המאות אלפי איש דוהר איתם יחד.

אני מגיע למקום ורואה בניין ענק, מטורף! המוח שלי לא מצליח לאמוד את האמות מידה האלה..

אני ממשיך לצעוד, איתך, איתך כן כן אתה זה שקורא את זה עכשיו...

כולנו נהיה שם, היום, מחר בבוקר, אחריי ערבית, שניה לפניי מנחה, רגע לפניי שאתה מעמיס את הקניות לרכב, חצי דקה לפניי שאתה משלם לקופאית, חצי דקה לפניי כניסת החג.

מי שלא חיי את זה, מת את זה.