פגישה אחריי ההתנתקות

אתמול, 8 וחצי בערב, בדרך לפגישה, מרגיש לי שוואלה השתנתי, מה השתנה בי...? אני פחות לחוץ, רגוע שלו כזה, לא בהיסטריה מה יבוא, מי יבוא, איך תבוא איזה שדכנית פח תדפוק אותי שוב, רגוע שלו כזה, מרגיש כמו איזה גיטרה של ישי ריבו על סלע בשקיעה... אני ממתין מחוץ לבית קפה ב"קפה קפה" בגבעת שמואל. הכל שם מפוצץ, אני כזה חושב אם לא פה איפה נלך!? בזווית של העין אני רואה מישהי שנפגשתי איתה בפעם הרביעית שנפגשתי בחיים שלי כשהייתי טירון, תמים, חנווץ, דפדפת של קרביץ, גשר בשיניים עם גומיות צבעוניות, פטי כזה, עם מגבעת הסומבררו ועניבה של החפץ חיים, אוכל את כל הבלוף הזה של פגישה ראשונה עם בקבוק קטן של נביעות שהיא בסוף לוקחת אותו סגור לבית, כל מיני לבטים ושאלות הזויות כאלה של הפינת מתבגרים במעריב לנוער. תמימות כזו עם נגן אמפי 3 עם דרשות של הרב קוואס ובדיחות של הרב לסרי, שקית קטנה שחוקה כזו של משכן התכלת שעברה בדור שלישי מהנכד של הבן איש חי, בפנים איזו גמרא שאתה קורא באוטובוס ולא מתרכז בגלל שזו פגישה רביעית שלך ואתה מתרגש כמו תלמיד י"ב שהודיעו לו שהוא נוסע למשלחת בפולין, מאז עד היום השתפשפתי כמו שצריך, 9 שנים של ליטושים של נייר זכוכית ופומפיה על הצד שחותכים את הכרוב, מחושב כזה חושב 4 צעדים קדימה, הכל לוקח בחשבון, כאילו מישהו חייב לו משהו, זאב בודד עם קולר שקשור לזנב של עצמו... אני מסתכל עליה, ואני מנסה לחשוב למה פסלתי אותה.. ואיך אני בכלל זוכר אותה, וזה כי היה לה נקודת חן בגבה... גדולה כזו כמו קליק שחור תקוע לה שמה באמצע הגבה. הבחורה מגיעה לכניסה של הבית קפה והיא דוסית פחד, פליסה, ווסט, ולסטייל שרשרת זהב עם השם שלה.... אנחנו נכנסים ויושבים ליד הבר איפה שכל המילקשקים והבלנדרים והמלצרים בקיצור אזור התעשיה של קפה קפה, אני מדבר איתה והיא לוחשת לי, לא שומע אותה ראבק, מרגיש כמו המבוגרים עם המכשיר שמיעה, וכל שניה יש "טינג" של ההזמנות, והבלנדר הזה שקודח לי בראש, בסוף החלטתי לקחת תתפוזים ולעשות סיבוב. אנחנו מסתובבים בפארק והיא שואלת אותי מה אני לומד, ואיפה למדתי, שיחה תורנית כזו של משגיח בפונוביץ, באיזה שהוא שלב ראיתי ילדה קטנה הולכת לבד, קטנטונת, אז רצתי אחריי והיא אשכרה באה מביאה לי חיבוק עולה עליי, אני כזה חברה של מי הילדה הזו!? אחריי 10 דק של סרטים ושניה לפני טלפון למשטרה מגיעה איזה אמא מטורללת באדישות "טוהר איפה הלכת חיפשנו אותך" ואני והיא בהלם איזה חוסר אחריות! באיזה שהוא קטע שהיינו אני היא והילדה האבודה הרגיש לי כמו משפחה קטנה כזו... אנחנו יושבים על ספסל, אני מסתכל עליה והיא נראית לי הכלאה של נועה ירון עם רגישות של צופית גרנט נגיעות של עידן רייכל, בלוק של תלמידה של הרבנית ורד סיאני. היא זורמת לא תקועה, אבל יש לה גבולות ואת זה אהבתי, באמצע השיחה אני שם לב למשהו מוזר יש