פגישה ראשונה אחריי הקורונה, רוביק והספר יונה

השדכנית קבעה לנו להיפגש בבית של ההורים שלה, למרות שממש לא היה בא לי להיפגש בבית של ההורים שלה, בבית שלה עוד איכשהו, אבל בבית של ההורים? כבד למות...

אחריי תקופה של חודש בלי פגישות אני מתארגן כמו איזה טירון שידוכים שרק עכשיו יוצא לפגישות, את האמת שאני דיי מתגעגע לתקופה הזו שהיתי חדש בשידוכים, הכל היה תמים כזה, חמוד כזה עם השקית השחוקה של משכן התכלת שבפנים איזה ספר מוסר כזה שאתה קורא בהתאמצות עם המנורה של האוטובוס הקטנה הזו ליד המזגן השבור הזה שבקושי יוצא ממנו אויר, חולצה לבנה כזו שגיהצת יומיים לפניי הפגישה, עניבה שקשרת 4 פעמים בכדי שתגיע בדיוק לחגורה, ההרגשת הזו שכל פגישה אתה הולך לפגוש את אשתך, ואולי אפילו זה הולך לקרות עכשיו?

כל ההתרגשות הזו של מה אני הולך לשאול? איך היא תיראה? זה היה פחות שיפוטי כזה פחות בררני, היית הולך ע"פ הספרי שידוכים מתייעץ על כל מילה שהיא אמרה..

היום אתה מרגיש כמו איזה מאסטר בNLP כל מילה שהיא אומרת אתה כבר כבר מקטלג אותה כמו ההיא שנפגשת איתה לפניי חודשיים, אתה מרגיש חכם כזה עם נסיון חיים בשידוכים שבתכאלס אתה סתם אדיוט בררן, אתה אומר אם עד עכשיו סחבתי מה עכשיו אני אתפשר? ואז מגיעים שבתות וחגים ובדד אלך בלי עתיד בלי תקווה בלי חלום...

אני מתארגן לפגישה ומגלה שעליתי מידה בחולצה אני מתחיל להתעצבן על כל העולם על המצות עם שוקולד שאכלתי וכל על כל הנשנושי לילות האלה, על אחותי שלא שמה מים במגהץ, ואחי שמשחק עם הכדור בבית..

אני מנסה לסדר את השיער במראה וכלום לא הולך לי, בסוף אני לוקח לאחותי את הקרם לשיער שלה ומפרק לה חצי ממנו על הראש, אני יוצא מהמקלחת אחותי אומרת לי שאני נראה כמו עולה חדש מבוכרה

"מה את רוצה? מה רע?"

"למה אתה מסרק אותו לצד?"

"אז מה אני אעשה?"

"תרים אותו למעלה לא יודעת מה"

(מסרק אותו למעלה) "מה ככה?"

"לא לא זה בכלל אתה דומה לראש דשא, עזוב תשאיר ככה"

כולם בבית מסתלבטים עליי "קח מסכה" "שים כפפות" וכל מיני בדיחות לא מצחיקות של גיסי.

אני יוצא לרכב מנסה להתניע אותו וכלום אין מצבר וזה כבר פעם שניה החודש! אני מתקשר לידידים ותוך 2 דקות אני קולט בחניה 20 מכוניות אחד יורד מהגג עם מנוע חדש השני עם גלגל רזבי, השלישי עם קומפרסור, כמו איזה נינג'ות הם באים לך.

אני מגיע לשכונה דוסית אופיינית כזו עם מלא אופניים קשורים במדרגות, עגלות מלא עלונים בלאגן.

אני נכנס למעלית ובשניה האחרונה נדחף איתי מישהו, ואני בראש שלי זהו הוא הלך להדביק אותי!! מעלית מטר על מטר, כולה מלאה בחידושי תורה, לחצנים חצי עובדים חצי לא נמצאים, כל קומה אתה המעלית נפתחת כי נדפק לה המנגנון:

"אז אתה השידוך של משפחת סופר?"

אני מסתכל עליו בהלם "איך אתה יודע?"

"יודעים יודעים הכל היום יודעים"

פתאום ההוא מוריד את המסכה מתחיל להרגיש לי בנוח! ואני הלווווו גבר זו מעלית מטר על מטר איפה הלכת!

מאיפה לכל הרוחות הוא יודע שבאתי לפגישה אצל משפחת סופר? פתאום ההוא מתחיל להתמוגג לי שמה: "איזה משפחה, איזה אנשים, איזה אחים, איזה הורים, איזה אנשים, איזה אצילים, איזה מכובדים..."

וההוא לא סותם "איזה בחורה, איזה ערכים, איזה נשנושים, איזה חטיפים, איזה חסכונות, איזה הלוואות.."

ככה הוא דפק לי את המוח עד קומה חמישית.

אני יוצא מהמעלית עם המסכה ומתחיל לנער אותה לאוורר אותה שלא נדבק שמה איזה "ערכים, איזה אנשים, איזה אחים...."

אני נכנס לבית ואבא שלה פותח לי את הדלת עם זקן כזה ארוך לבן כזה אבל מוגזם נראה כמו הזקן מ"היו היה"

אני נכנס לאיזה חדר מהונדס שידוכים כזה, כל הקירות ארונות ספרים, שולחן עץ מסיבי כזה מתקופת נבוכדצנר, מסביב כיסאות כבדים כאלה של סבא ג'פטו, על השולחן : סודה, 2 כוסות פלסטיק, בננות, חבילת וואפלות ואיזה עציץ פלסטיק עייף כזה שלא קשור לכלום נראה מאיזה מבצע חיסול בכניסה של אושר עד, והבחורה בקצה השני של השולחן, עכשיו אני בא להתקרב לשבת לידה, פתאום אבא שלה האבו זקן הזה, אומר לי שב פה, הוא מזיז לי את הכיסא הכי רחוק בארץ כשהיא במרחק של 400 מטר אווירי ממני, אני מסתכל עליו בפרצוף של "בואנה אתה הולך להביא לי מגפון כן?"

מה נראה לו? שאני הולך לחבר פה עכשיו 2 קופסאות אשל עם חוט? מה זה השטויות האלה?

אני יושב בקצה כמו אידיוט נכנע לאבו זקן הזה.

הוא מוזג לי לשתות ואני בראש שלי יש מצב הוא הולך לאכיל אותי גם את הוואפלות האלה?

פתאום אני קולט שהם שמו לי וואפלות לימון, וזה גמר אותי נפשית, זה מזכיר לי אזכרות הדבר הזה, זה וגם הזיתים מבושלים האלה שעושים צרבת.

אני מרים את הכוס ומברך כזה כמו איזה צדיק מחלק את הברכה ל3 סברי מרנן "ברווווךךךך אתתתה השם,,,,,,,,,,אלוקינו מלך העולם,,,,,,,,, שהההכל נהיה בדברו,,,,,,,,

פתאום היא עונה אמן, אבא שלה עונה אמן, ובחדר ליד אמא שלה עונה אמן! ואני בהלם, לאן הגעתי? איפה הביאו אותי? יש מצב שמישהו מתחבא לי פה בארון בתוך הילקוט יוסף?

אבא שלה משאיר אותנו לבד, ואני מתחיל לשאול אותה שאלות כאלה של פגישה ראשונה

"מצטער על הזקן את יודעת עומר..." (מה אני מתנצל בכללל?)

"לא זה בסדר גמור, להיפך טוב שככה!" (אלו שנואשים למחמאות : "מה כאילו זה יותר יפה לי?")

"אז מה הסגנון שלך"

"אני לא שומעת מה?" (הנה זה מתחיל)

"מ-ה ה-ס-ג-נ-ו-ן ש-ל-ך?"

"אה, שאלה מאוד מורכבת" (אז תרכיבי)

"פחות מודרנית, יותר זורמת, יותר ספרדי, פחות צולית" (מה זה שאלון פחות או יותר?)

"מה את עושה בחיים?" (כן וניסיתי כמה אופציות לנוסח הזה אבל אין דרך אחרת לשאול את זה אחרת בלי להישמע בראיון עבודה)

"אני עובדת במשרד רואי חשבון, אוהבת לנגן, לצייר, ליצור, לעבד, לשכתב" (לקדוח, לרתך, לנסר, להלחים)

"אה יפה בחורה יצירתית"

"לא הבנתי אמרת צינית?"

"י-צ-י-ר-ת-י-ת"

"אגב אתה יודע שאנחנו שושלת לשל"ה הקדוש"

פתאום אני חושב כזה שאולי לא שמעתי טוב

"את מה?"

"אנחנו שושלת לשל"ה הקדוש"

פתאום אני קולט שכן שמעתי טוב, אני מסתכל עליה בפרצוף כזה של "איזה קטע ואני נצר לשושלת אבטיחים באושר עד"

"וואלה? ואיך את יודעת את זה?"

"זה כבר המון שנים, אה וגם רבי יחזקאל לנדוא.."

וואלה? היא באמת רצינית עם העניין הזה, פתאום אני מתחיל להרגיש שווה כזה? כאילו מה כל הטוב הזה רק בשבילי?

בכל השיחה אני שם לב שאני ממש מתקשה לשמוע אותה "תגידי אפשר להתקרב קצת אני לא שומע כלום פשוט"

"אמ... לא יודעת כאילו בסדר"

איך שאני בא לקום אבא שלה צץ לי משום מקום כמו איזה קומנדו משמרת הצניעות "זה בסדר אתם מרגישים בנוח?"

"אני לא שומע את הבת שלך" מר שושלת

"אה בסדר אז אפשר אפשר לשבת קרוב"

הוא מזיז אותי כיסא אחד כאילו זהו עכשיו אני הולך לשמוע את הבת שלו בסראונד של HD

"אתם רוצים לשתות משהו? הכל בסדר?"

פתאום הוא מזכיר לי את המלצריות החדשות האלה שמתאבדות על הטיפ שלהן...

"הכל בסדר!!"

הוא יוצא מהחדר ואנחנו ממשיכים לדבר, כל השיחה היא כמו אבשלום קור כזו, אבשלומית כזו באה לך במילים גבוהות כאלה של פסיכומטרי "ממש גיחכתי" "באותה עת הרגשתי ממש נלהבת"

אני מנסה להבין אם היא עושה עליי רושם בדיבור שלה או שהיא פשוט נעץ כזו מהפקולטה ללשון העברית?

בכל השיחה שלנו יש משהו מציק לי באוזן וזה מישהו שמגרד לו בגרון, ויוצאים לו גירודים פנימיים כאלה כמו צפרדע?

עכשיו בהתחלה זה היה חלש כזה אבל לאט לאט זה התחיל להתגבר ואני עם בעיות קשה וריכוז לא מצליח לאכול את כל השיח הגבוהה הזה שלה, ועוד הגירודי צפרדע בגרון האלה שהשד יוצא מאיפה הם צצים וזה עם החבילות וואפלות לימון האלה על השולחן, הרגשתי כאילו המוח שלי מתפחלץ!

באיזה שהוא שלב אבא שלה שוב נכנס לחדר ואני מרגיש שזהו אני מאבד את זה ועוד שניה קושר אותו עם הזקן שלו לצפרדע הזה שמגרד את הגרון שלו ומעיף את שניהם מהחלון.

"הכל בסדר אתם מסתדרים?"

אנחנו מסתדרים, מסודרים, יש לנו אוכל מים שתים מסכות כפפות, שימורים, ביגוד, אוהלים, צידנית, חרמונית, וואפלות רק תשחרר אותי כבר!

הפגישה ארכה איזה שעה וחצי וההוא שמגרד לו הגרון פשוט גמר אותי נפשית, פסיכולוגית באיזה שהוא שלב דמיינתי שגם לי מגרד הגרון.

אני יוצא מהחדר ואבא שלה מדביק לי איזה ספרון של תומר דבורה שהוא הוציא, ואני מה זה מתעייף מזה כי יש לי 3 קרטונים של גניזה שהיו אמורים להיזרק בפסח ועד עכשיו הם מונחים לי בחדר וזה הולך להצטרף אליהם.

אני יוצא מהבית ואת מי אני רואה למטה? את ההוא מהמעלית והוא שוב מתחיל הפעם הוא מוסיף את המילה "אה"

"נו היה בסדר אה? איזה משפחה אה? איזה אנשים אה? איזה ערכים אה? איזה אצילות אה?

אני משאיר אותו לבד עם ה"אה" החדש שהוא הוסיף לאיזה שלו ועף משם...

בדרך אני חושב לעצמי יא אלה כמה אני אצטרך לעבור למצוא את אשתי? כמה פגישות? כמה בתים? כמה בתי קפה? כמה אסמסים לשדכניות? כמה אכילת ראשים? וההוא שמגרד את הגרון בכלל הרס אותי, או שזה בכלל הייתה אשה? אולי זו אמא שלה בכלל? או סבתא שלה?

אני נכנס לעיר והולך לבקר ניצול שואה ערירי שהכרתי לפניי 5 שנים, הוא נכנס לי ללב עם הסיפור חיים המטורף שלו עם האמונה שלו, ואחריי כל מה שהוא עבר הוא כזה צדיק!

אני רק רואה אותו יש לי חלישות הדעת, הוא ואשתו הוציאו את כל הכספים שלהם לקנות ספר תורה שהוא יהיה הילד שלהם, למה אין להם ילדים בגלל הניסויים שעשו עליו הפכו אותו לעקר ואשתו הסכימה שלא יהיו לה ילדים רק להישאר איתו, אהבה בעצמות כזו?

הם נשאו בגטו ואחריי המלחמה הם מצאו אחד את השני, אהבה פסיכית כזו שיש רק בספרים, ומאז שאשתו נפטרה כל פעם מישהו אחר בא לבקר אותו, אז סיפרתי לו את הפגישה שלי, את האמת שהוא לא ממש שומע אבל הוא ממש גאון! יש לו ניסיון חיים אדיר, כל פעם שאני מספר לו משהו אני מרגיש כמו איזה ילד בכיין לידו.

באיזה שהוא שלב הוא שולח אותי לאיזה ארון ספרים ישן כזה ואומר לי להוציא לו איזה ספרון קטן.

אני מביא לו אותו "זה ספר שקיבלתי מאבא שלי שקיבל מאבא שלו, הוא קיבל אותו כשהוא התחתן מתנה מאשתו, תראה את השנה שלו"

אני מסתכל ואני בהלם 1683, זה אשכרה לפניי 337 שנה! לא זה הזוי, אני מחזיק את הספרון מנשק אותו, מריח אותי, מחבק אותו, מנסה לחשוב כמה הספרון הקטן הזה, עבר בחיים שלו..

הוא מסתכל עליי "קח אותו אליאב"

"לא רוביק אני לא יכול זה שלך"

"לא שאלתי אותך הבאתי לך אותו, עכשיו בוא נשחק שחמט"

אנחנו משחקים שחמט והוא משקיע כזה חושב על כל צעד, פתאום מה הממורמר שיצא מהבית שמה עם הצפרדע והוואפלה לימון נהייתי רגוע כזה חושב, לא יודע האיש הזה משרה עליי נחת.

אני יוצא מהבית שלו עם הספרון הזה, ספר יונה מלפניי 337 שנה ומנסה לחשוב עם עצמי מה מסתתר פה? אולי הוא לא סתם הגיע אליי? מה אני אמור להבין מספר יונה? חוץ מזה שבלע אותו לויתן אני לא זוכר כלום, איזה בור אני...

אני מגיע לבית ומראה לכולם את הספרון ואז אחותי העסקנית הזו ישר "בוא נמכור אותו זה שווה מלא כסף"

"שום דבר! זה ספר מרוביק הצדיק, אני לא ימכור אותו לעולם"

ואמא שלי "תגיד בלי נדר"

"בלי נדר"

השדכנית מודיע לי שאבשלומית רוצה להמשיך, ואני מחליט שרק אחריי שאני יקרא את ספר יונה אני אחליט..

כי ככה מהשרוול אני לא ממשיך, כי זה לא בשבילי! אני לא בנוי לקרירות הזו, לך תדע אולי הגירודי צפרדע מהגרון האלה עוברים בירושה? פתאום באמצע הלילה היא תתחיל לגרגר לי כמו תנשמת?

חוץ מזה אבא שלה תקוע חזק שמה, זה נראה לי בא איתנו לטיולים במזוודה זה.. ולך תדע מה האמא, ולך תדע מה אני עדיין לא יודע, ולך תדע מה יהיה, ולך תדע עוד כמה אני ימשיך להיות בבררן...

טוב ספר יונה אני בא...