יום שישי, לחץ של שבת, כל הבית על גלגלים, אני נכנס למטבח ורואה סיר מעניין על השיש. מרים את המכסה ושולף משם קציצה כמנהגי בקודש.
הטלפון מצלצל, על הצג "דקלה השדכנית":
דקלה היא שדכנית שלא משנה מה אתה אומר לה היא מתפעלת מזה, "ואוו יש לך גם מים בברך וגם עין עצלה? מדהים יש לי בדיוק מישהי בשבילך".
אני מנסה לענות לשיחה אבל היד עם הרוטב מחליקה על הצג, ואז קורה הגרוע מכל, המכשיר מחליק לי מהיד ומהרגע שהוא מחליק לי מהיד ועד הרגע שהוא נוגח ברצפה כל החיים שלי עוברים לי מול העיניים.
נפילה של טלפון לעולם לא תסתיים בחלק אחד. לפעמים זה מרגיש לי שיש לטלפונים איזה סכסוך מיתולוגי עם
רצפות, משהו ביניהם לא עובד שמה.
אני לועס את הקציצה בהילוך איטי כזה של "מנסה להבין מה קרה לי פה הרגע" כל חלק התגלגל לקצה השני של הבית אני מוצא את עצמי נלחם עם המטאטא מתחת למקרר מנסה לשלוף משם את הסוללה, מרגיש כמו זק"א, פה אנטנה שם סוללה...
אני מחבר את כל החלקים ונמסה להדליק אותו, בסוף איכשהו הצלחתי להדליק אותו, הלוגו עולה לו באדישות
"סמסונג", רבע שעה אני רואה סמסונג. טוב. הבנו. נו. סמסונג סמסונג, תידלק כבר!
המכשיר נדלק - מחפש לוויינים, מעבד נתונים, מאחסן זיכרונות, מאתחל גרסאות, משכתב הודעות, פודה
ישועות, עוזר בעת צרות תידלק כבר!
"הרשת אינה זמינה", מה זה לא זמינה? אני משלם לה והיא תהיה זמינה!
אין אמון במכשירים סלולריים, כאלה רכרוכיים. מכל דבר נפגעים. שכחת להטעין מתחילים לבכות, העברת אותו לרטט הוא רוצה צלצול, שמת אותו על צלצול בא לו רטט. בסדר, אז נפלת בלי כוונה, עכשיו אתה שומר לי טינה?!
אני מחייג בחזרה לשדכנית – תפוס. ואז מתחילות לי המחשבות הפסימיות: "ב'ואנה אולי היא ראתה שאני לא עונה ומצאה מישהו אחר להציע לו את ההצעה?"
הדקות עוברות להן כמו נצח. מרגיש לי כמו הטיימר של המיקרוגל שתמיד עובר כל כך לאט ואז אתה נהיה כזה מפונק? "וואי דקה וחצי, מה אני אעשה דקה וחצי?" ואז אתה עושה תחרות עם המיקרוגל אם אתה מספיק בחצי דקה גם לפתוח את המקפיא וגם להוציא קרח ולמלא את הכוס קולה.
עברו עשר דקות וזה מספיק זמן המתנה. אני מחליט לחייג ושוב תפוס, הבעיה היא שאני לא מצליח לנתק את השיחה כי הטלפון נתקע מה שיצר מצב שבו אני יושב לה על ממתינה בעל כורחי! אני מפרק מהר את הסוללה.
איזה פדיחות בטח עכשיו היא חושבת שאני איזה קרצייה.
עוברות להן הדקות האחרונות לכניסת שבת ואני שם לב שאני הולך להישאר במתח כל השבת, לפחות הייתה עושה לי סימן: הודעה, מייל, יונה עם עלה של זית משהו.
צאת השבת
השדכנית לא חזרה אלי, בטח שכחה אותי..
אחריי חמש דקות בדיוק אני שומע את הטלפון שלי מצלצל בסלון. אני רץ כמו איזה איילה ושום דבר לא יעמוד
בדרכי, אני מגיע מסתכל על הצג אני רואה "אביב". איזה נאחס!
- "אה, אביב. שבוע טוב, מה קורה?"
- "ברוך השם, שבוע טוב, מה? איך עברה השבת?"
- "ב"ה, מה, איפה היית בבוקר?"
- "מאחוריך.."
- "מה, אתה רציני? אז למה לא באת לשבת לידי?"
- "לא רציתי לעשות לך גזל שינה...."
- "בקושי נרדמתי"
- "ניקרת שמה כמו יונה"
- "כן הייתי גמור" (השדכנית בממתינה)
- "אני חוזר אליך דקה"
- "מה יש?"
- "שנייה, ממתינה, חוזר אליך"
- "שנייה, אליאב. תשמע, אני צרייי....."(עובר לממתינה)
- "כן שלום, ניסיתי אתמול לחייג אליכם, אבל לא הייתם זמינים."
- "באמת?"
- "כן! ניסיתי כמה פעמים, אבל היית בממתינה."
- "אולי הילדים שיחקו עם הטלפון או משהו, טוב תראה יש לי איזו הצעה, היא בעלת תשובה כשנתיים, והולכת קבוע לשיעורים, היא בת עשרים ואחת חמודה מאוד, בעלת ערכים, משפחה טובה, היא מתלבשת צנוע מאוד. לומדת גננות, והיא נאה מאוד...(משחק אותה מעכל את הנתונים למרות שמהרגע שהיא אמרה שהיא מתלבשת צנוע ונראית טוב יש לה כבר 70% אצלי) "אמ.., טוב אני חושב שאפשר לקבוע פגישה." (איזה חלש אופי אני, לא שואל שאלות - כלום)
- "יום ראשון ב-20:00 בלובי של מלון לאונרדו? זה בסדר?"
- (מצידי אפשר עכשיו בשטיבלך) "כן, אין בעיה."
יום ראשון
יום ראשון הגיע, אני בדרך לפגישה ואני שם לב שאני הולך לאחר אני מחליט לקחת לראובן את הקטנוע ולטוס למקום.
אני מגיע למקום, מחכה לה בכניסה.
מתחילות לעבור להם הדקות האלה של לפני הפגישה, מתח כזה שאפשר לחתוך אותו עם מספריים, הבעיה שכל בת יענה שעוברת אתה חושב שזו היא.
אני זוכר פעם הייתי באיזה מלון ועמד שם איזה "צול" כזה חמוד עם משקפיים וחליפה שגדולה עליו בארבע מידות, הוא שמר על העיניים שלו כל כך חזק שהוא לא שם לב בכלל לסביבה שלו, עד שפשוט אמרתי לו שיש לידו מישהי שעומדת כמו בול עץ בדיוק כמוהו ואם הוא לא ייגש אליה הוא ימתין פה עד מחר. איך התלהבתי כזה שעזרתי לו, למרות שבסוף זו לא הייתה היא, אבל לא משנה.
בקיצור אני מגיע למקום, פתאום אני רואה על החולצה שלי כתם צהוב ענק! מה זה כתם? שליכטה של טמבור! אין לי מושג איך זה הגיעה לשם, אני כולי בהלם, בואנה מה אני עושה עכשיו?
אני צועד בחזרה לקטנוע למה זכרתי שראיתי שם מגבונים, אני פותח את הכיסא אני מוציא משהו שנראה כמו מגבונים, אני מוצא חבילה ומתחיל לשפשף את החולצה כל עוד נפשי בי, בחוזקה, במהירות, בנחישות. אחרי כמה דקות מרגיש לי שהכתם נעלם.
אני נכנס בחזרה ללובי, חשכו עיני - הכתם הצהוב הפך לשחור!!
חצי חולצה לבנה חצי שחורה! אני נראה כמו מכונאי רכב, איך אני יוצא מזה עכשיו? אולי אני אחזור לבית? הבעיה שאין לי זמן למה היא אוטוטו מגיעה.
אני שוב יוצא לחניה, מנצל את השניות שהיא מאחרת לי, אני פותח את הכיסא ולוקח משם נייר עם קצת מים ומתחיל שוב לשפשף את הכתם.
פתאום אני מרגיש משהו קצת מוזר בכיס הפנימי של החליפה, אני מכניס את היד ומה אני מגלה? טוש בצבע צהוב! זה הטוש שכתבנו איתו על השלט בחתונה של דוד, אני מוציא את הטוש בעצבים וזורק אותו לתוך הרצפה!
מהצד זוג מבוגרים מסתכלים עלי, איזה חילול השם!
יצא מצב שהוא "כאילו" נפל לי, אבל הוא לא באמת נפל לי אני פשוט מרים את מה שזרקתי, סיטואציה מביכה כזו, אני מתכופף להרים אותו ואז יוצא לי מלמול כזה של מבוגרים "הופלה", מה זה "הופלה"? סבא שלי היה אומר "הופלה.."
אני נכנס בחזרה ללובי ורואה אותה מחכה לי בכניסה. יותר נכון, אני מקווה מאוד שזו היא: ""כן, שלום, שלום, את מיטל?"מסתכלת עליי במבט בוחן : "כן."
אנחנו מתקדמים לכיוון הספות. אני הולך בשילוב ידיים על החולצה, נראה כמו איזה מקובל, אני מציץ לרגע לראות מה קורה מתחת לחולצה ואני מגלה שהחולצה שלי נראית כמו סחבה, ואז עולה לי רעיון! אני פשוט אכפתר את המעיל עד למעלה, וככה אצליח להסתיר את הסחבה שלי, אני מתחיל לכפתר את המעיל מלמטה למעלה מהלובי ועד לספות סגרתי לפחות מאה שלושים כפתורים, נראה כמו סוכן במשטר הקומוניסטי.
אנחנו מתיישבים, לאט, לאט, אני מתחיל לשים לב שנעשה לי ממש חם, מה זה חם, חום שהיד סולדת בו!
- "מה, למה אתה לא מוריד את המעיל?"
- אני קצת מקורר"
- "וואי, חבל אז הינו דוחים את הפגישה ליום אחר" (כן דוחים את זה ליום שאני אגלה קצת יותר אחריות ולא אכניס טושים לחליפות שלי)."
- "לא, זה בסדר" (משחק אותה כאילו הקרבתי את החיים שלי לפגישה הזו).
- "וואי, לקחת כדור או משהו?"
- "לא, זה בסדר, אני לא מאלה של הכדורים."
- "לא, מה פתאום? זה לא יעבור לך, הנה (מפשפשת בתיק) קח, יש לי פה כדורים. (מה? למה יש לך כדורים בתיק? מה את סבתא יאכנה? נראה לי נפלתי על היפוכונדרית)
- (שותה את הכדור) "תודה רבה!" (שנייה ואם זה יזיק לי? אם יצא מצב שאני אהיה חולה מזה שאני לא חולה?)
- "אתה יודע מה? שנייה אני חוזרת.." (בואנה לאן היא נעלמה לי ז'אתי? שלא תביא לי פה טיפול נמרץ)
- "מה, לאן הלכת?"
- "לא, סתם שאלתי משהו"
- "מה שאלת? לאן הלכת?"
- "לא, סתם"
- "מה סתם?"
- "סתם נו, משהו"
- "טוב, אז מה איפה למדת?"
- "ממלכתי דתי, ואז בסמינרים"
- "יפה.."
- "ואתה?"
- "אני בבית ספר חילוני, בזבוז זמן"
- "מה למה?"
- "מה למה? מה לימדו אותנו? הלכות? לשון הרע? כיבוד הורים? ערכים מוסר משהו? מה שכן את חייבת לראות איך אני משתמש במד זווית!"
- "חחחח בדיוק ככה"
פתאום אני מרגיש משהו חם עובר לידי. אני מסתכל שמאלה, וקולט שמניחים לידי תנור. מה זה תנור? תנור שהגיע היישר מהגיהינום! פטריה לוהטת עם להבות! אני מוכן להישבע שהשאילו את זה עכשיו מהגיהינום.
אני מסתכל עליה, והיא בשלה, מחייכת לי, ואז אני מתחיל להבין, אהההה... אז זה בעצם ה"סתם" שהיא
אמרה קודם, היא פשוט הפתיעה אותי בזה שהיא מעלה אותי קורבן!
- "וואי, תודה רבה שחשבת עלי" (תמיד רציתי לדעת איך זה מרגיש להית "קורבן עולה")
- "כן, אני כזו, דואגת לכולם J" (איזה מרגש בא לי להוציא פה כינור להפריח יונים ולמצוא איזה גשר לקפוץ
ממנו)
התנור לידי נהיה לוהט, והפח העליון הפך אדום. אני מתחיל להזיע בכתפיים, חם לי באוזניים. מתחיל להרגיש כמו מאכל בן דורסאי.
הדקות עוברות להן ואני מתבשל בתוכי, מצד אחד אני לא רוצה לבאס אותה על ההתאמצות שלה, ומצד שני זה גובל בפיקוח נפש- זהו, דיי, חאלס - אני מכבה אותו! פתאום היא באה לי ביציאה: "וואי, למה? תשאיר אותו זה דווקא נעים." נעים נעים, אבל אני מקבל פה צורה של מצטמק ורע לו!
אני נכנע, מרים ידיים, מוציא דגל לבן ומוריד את המעיל!
- "איזה קטע אז הצלחת בסוף להוריד את הכתם שמה?"
- "איפה זה "שמה"?"
- "שמה בחוץ."
- "מתי ראית אותי בחוץ?"
- "יא מצחיקול, לא ראית שחניתי מולך?" (שאני אבין אמרת עכשיו מצחיקול? מאיפה שלפת את המילה הזאת עכשיו! עוד שניה תגידי לי "לפלף")
- "האמת, לא שמתי לב, הייתי עסוק בלנקות את החולצה."
אני מוריד את המעיל, הגענו להחלטה שאנחנו מותרים על התנור ושפעם אחרת נאפה פיתה דרוזית.
אנחנו ממשיכים בשיחה, אני מסתכל על השעון וקולט שעברה לה כבר שעה ואנחנו בשיא של השיחה, קצת מבאס, החלטתי להשאיר טעם טוב לפעם הבאה! עדיף לסיים בשיא מאשר להרגיש שמיצית את הפגישה.
אני חוזר הביתה, ומחייג לשדכנית גם היא בדיוק מחייגת אליי ומודיעה לי שגם הבחורה מוכנה לעוד פגישה, וקובעת לנו פגישה ליום שלישי הבא, בבית קפה.
יום שלישי
אני מגיע לפגישה באיחור של עשר דקות.
נכנס פנימה ומתחיל לחפש אותה אבל משום מה אני לא מוצא אותה, אני ממתין בחוץ. עוברות להן עשר דקות, רבע שעה, עשרים דקות. זהו כבר דורש טלפון לשדכנית:
- "כן, שלום, זה אליאב."
- "כן, שלום."
- "אני פה בבית קפה והיא פשוט מאחרת כבר עשרים דקות."
- "אויי, היא בטח נתקעה, אני כבר מחייגת לראות מה קורה עם הבחורה."
אחריי כמה דקות אני רואה אותה מגיעה מרחוק בהליכה מהירה כזו מתנשפת כאילו היא באה עכשיו ברגל מירוחם. בסדר, הבנו שאיחרת, לא נורא, הכול טוב, לא בשביל זה תעשי לי פה עכשיו סצנה של מרוץ אשדוד.
- "אויש, אני ממש מצטערת, פשוט הייתה תאונה וגם הנהג המונית איחר"
- "לא מספיק את לא מגיעה בזמן את גם מאחרת?"
- "מה?"
- "חח סתם את לא מכירה את היציאות ההזיות האלה של המורים" (מוריד קצת את הלחץ)
- "חחחח כן!"
- "זה בסדר, קורה, לא נורא. נכנס?"
הפעם אנחנו נפתחים קצת יותר מהפגישה הקודמת, פתאום איזה משהו בה מתחיל להציק לי, היא מדברת, ומדברת הרבה! ובשפה פשוטה יותר – היא לא מפסיקה לדבר! היא לא נושמת, קחי הפסקה תשתי כוס מים!
אני מעלה נושא שקשור אלי, היא שותקת מקשיבה לי, אבל לא כי אכפת לה, וזה כי עכשיו היא דוחסת אויר לרגע שבו אני אסיים לדבר!
בשנייה שאני מסיים את המשפט האחרון שלי, היא מכניסה מחסנית חדשה ומתחילה שוב לירות: "ואל תשאל, זה ממש פגע בי..." "ותבין, היא החברה הכי טובה שלי.." "זה לא שזה מפריע לי, אבל..."
קניתי, עשיתי, בניתי, חיכיתי, ודוד שלי, וסבתא שלי, ואמא שלי...
אני זוכר שהגר"א כתב איפשהו שיש לאדם מספר קצוב של מילים, אם ככה אין לי מושג איך היא עדיין חיה.
לאט לאט אני מרגיש שאני מתחיל להרדם לה. הקול שלה נהיה בהילוך איטי כזה, הכול הופך לאט יותר, אני מתחיל לפהק, רק שהפיהוק שלי מחליט שהוא רובה מים, ומוציא לי פתאום שפריץ של רוק מהפה!
- מה זה היה עכשיו? (מאיפה זה בא? אני הופך לצפרדע! בבקשה תגיד לי שזה לא קרה עכשיו! עוצרת מסתכלת עלי המומה (אווי לא)
- "מה זה היה עכשיו?"
- "היה מה? (בבקשה השם, תציל אותי!)"
- "ירקת עלי עכשיו?"
- ירקתי? (משחק אותה בהלם, שבתוך תוכי בא לי להעלם כאילו לא נפגשנו מעולם) יורק? על מה את מדברת?"
- "לא יודעת, נראה לי יורד פה מים מהמזגן" (מסתכלת למעלה)
- "כן כן, זה מים מהמזגן! רק מים מהמזגן, לא יכול להיות משהו אחר, מזגן – מים! מים מהמזגן!"
אני אני לא מאמין איזה פדיחות! מה זה טקס חליצה נורווגי? מה קורה פה? לא יודע מה זה הדבר הזה, לפעמיים שאני מפהק יוצא לי שפריץ כזה של רוק מתחת ללשון, כאילו בלעתי מזרקת מים.
אני מתעשת והיא חוזרת למכונת הירייה שלה, והפעם היא נכנסה למצב אוטומט - מה שאומר שהיא מדברת מהר יותר! וחזק יותר! וכל נושא נפתח לעוד נושא כמו בבושקות של נושאים מרוב השעמום אני מתחיל לקבל צורה של משושה על הכיסא, ואני מרגיש שזה הולך לבוא – זהו אני הולך להירדם לה בפרצוף.
אני מפהק בלי סוף, רק שהפעם החלטתי שאני מפהק בלי לפתוח את הפה. פיהוק מסווה כזה, שהפנים נשארות דוממות ורק הנחיריים מתנפחות לך.
- "אתה רציני? נרדמת לי עכשיו?"
- "לא!"
- "אני רואה שאתה עוד שנייה נרדם."
- "אני פשוט עייף טיפה."
- "אוקי, הבנתי, אני משעממת אותך (לא, זה פשוט נעים כזה, מרדים)
- "לא, ממש לא. להיפך."
היא מנצלת את הערנות שלי ושוב ממשיכה לדבר ללא הרף. לקדוח, לירות, ליירט. לאט לאט אני מתחיל לקבל צורה של סימן שאלה ובום היא מתקילה אותי: "אז הבנת מה הבעיה?"
"כן, את האמת שכן, אבל זה תלוי.." (אין לי מושג על מה היא דיברה הרגע, אבל לומר "תלוי" זה נשמע שאני קשוב)
- "תלוי במה?" (עכשיו הסתבכתי עם ה"תלוי" האידיוטי הזה, זה מה שקורה שאתה מנסה לצאת מתוחכם ואתה יוצא עוד יותר דבע)
- "זה תלוי ב... במצב ש... אם את מרגישה ככה.. אז זה פשוט תלוי" (אין לי מושג מה אמרתי הרגע, אפילו תחבירית המשפט הזה לא מסתדר)
- "אני משעממת אותך, נכון? אבל תגיד את האמת"
- "לא, חס וחלילה את בסדר גמור!"
- "כן?"
- "כן!"
- "אז על מה דיברתי עכשיו?"
- "מתי עכשיו? עכשיו עכשיו או מקודם?"
- "עכשיו. ממש עכשיו..."(אין לי מושג על מה היא דיברה, ואני מתחיל להפעיל את כשרון הבלנדר שלי)
- "דיברת על אמא שלך, על אחותך אני זוכר הכול. אבל מה שלא הבנתי זה איך אחותך קשורה לסיפור?" (זורק את כל מה ששמעתי בנמנום)
- "זהו, זה בדיוק הקטע!" (היא מתלהבת קלעתי בול, זהו יצאתי מזה)
- "תגיד, אני מדברת הרבה?"
- לא, בכלל לא (הרבה? תשאלי אם את נושמת, זה יותר מדויק, לפי דעתי סיימת את מצבור המילים שלך לשנתיים הקרובות)
אני לא מבין על מה היא עובדת הבחורה הזו? סוללה נטענת? דורסל? סולר? אנרגיה סולרית? אני מחליט לנצל את קישורי הציור שלי בעוגה שנשארה בצלחת עד שתסתיים הפגישה.
לא זה לא בשבילי הנגן האנושי הזה אני חייב דו שיח, איך אפשר לשבת שעה וחצי לשמוע אדם מדבר אך ורק על עצמו? והרי זה ברור שזה רק יחמיר עם הזמן, לא בנוי לטיפוסים האלה, בן אדם צריך שישמעו אותו, שיבינו אותו, שיתעניינו בו! לכל אדם יש צורך כזה, תני להשחיל מילה, משפט, משהו!
יש דו שיח, ויש הרצאה, יש אנשים כאלה שאוהבים להרצות תן להם רק לדבר לתפוס את נושא השיחה, להראות שהם משהו, להתהדר במה שהם עשו, יאללה שחרר תן לכולם לדבר מה אתה פה לבד מר' שלמה
רחמים?
מי? מו? מה?
לשון הרע לא מדבר אליי...
"אנשים משעממים הם אנשים שמדברים בזמן שאתה רוצה שהם שיקשיבו"
(הרב רטלין שליט"א)
Comments