צאת שבת, צאת חג, צאת הושענא רבה, צאת כל המוקרמים והחמין.
אני מתחיל להוציא את השבת ככה לאט מנסה להתאפס על עצמי, לאט כזה בכיף שלי מדליק את הטלפון מתחיל לבדוק מה קרה בעולם, כמה נדבקו כמה מתו, למי אביב גפן הניח תפלין, אני מרגיש כאילו יצאתי מהגלות, אחריי 40 דקות אני מקבל שיחה מגלית השדכנית:
גלית השדכנית זה השדכנית הכי מפוזרת בעולם היא קוראת לי ב5 שמות ותמיד שאני מתקן אותה היא אומרת לי כן כן אליאב לזה התכוונתי! לא יודע איך אלרואי קשור לאליאב אבל סבבה, יש לה מלא דפים, מלא שמות היא קובעת לך פגישה ב2 מקומות באותה שעה עם 3 בחורות שונות, משהו סחרחורת..
אפילו פעם היא כמעט הפגישה אותי עם עצמי.
יש לה איזה 4 ילדים טרזנים שצורחים ברקע, היא תמיד יושבת לך על במתינות משאירה לך הודעות בתא קולי כמו של הזקנים שלא קולטים שהם עברו לתא קולי "הלוווווו?" "הלוווווו?"
ותמיד אני לא זוכר איפה ללחוץ למחוק את ההודעה ואני בסוף שומר אותה ל7 ימים!
- אליאב היא מחכה לך
- מי?
- הבחורה
- איזה בחורה?
- מה איזה בחורה? רעות! דברנו לפני החג!
- נכון ואמרתי לך שאולי ניפגש! ולא דיברנו מאז!
- אוי וי.
- מה וי?
- הבחורה מחכה לך במקום
- לא נו את צוחקת עליי!
- השם עדי! שלא יהיה לה עוול, אתה יכול ללכת לשם מהר?
אני פתאום מסתכל על עצמי אני נראה כמו איזה היפופוטם מסעודה שלישית הבטן שלי מלחינה משהו שדומה לפזמון של "אם תרצי" של חנן בן ארי.
אני עם קרוקס כל הבית שפריצים של אקונומיקה שקיות של זבל עושות לי עיניים להוציא אותם לטיול, איך לכל הרוחות ממצב של בורקס גדרה אני עולה על מדים?
חליפה גיהוצים בלאגן!!!
עולה בי זיק של מחשבה לצאת אגואיסט ולהיכנס למצב של שמירת הריון ולרבוץ על הספה ואז עולה לי בראש תמונה שלה מחכה ככה חמודה כזו צנועה מתרגשת לקראת פגישה, וזה מרגש אותי, אני מחליט לריב עם המגהץ לאלתר חולצה לשלוף איזה חליפה וככה אני מרגיש סוג של שליחות, למענה, למען הלא נודעת...
אני נכנס למטבח ואחריי שבת זה נראה אצלנו כמו אזור מלחמה, הכל מים, כיבוי אש, מטאטאים, מגבונים, זרנוקים של סנט מוריס, אני מנסה לדלג שמה ורק לקחת את המפתחות ופתאום אני מקבל שפריץ של מים לחליפה ומאחותי שלא יודעת להניח דברים רק לדפוק אותם על הכיור כאילו היא נולדה עם חוסר של רמת וויסות כוח.
אני טס למקום ואני מריח ריח של אקונומיקה ממש חזקה, ואני לא מבין מאיפה זה, אני מסתכל על החליפה אני קולט כתם של צבע בהיר, ואני בהלם, אני מתקשר לאחותי והיא צוחקת שזה אקונומיקה, עכשיו הקטע שזה רק אותה מצחיק, אותה ואת גיסי האדיוט, מה מצחיק? וגיסי עם הבדיחות שלא מצחיקות שלו "שים קרח ותלחץ חזק כל הלילה" טחן את הבדיחה הזו כבר מכל הכיוונים.
לאט לאט אני מבין שזה רק הולך להחמיר ויש לי כמה דקות עד שזה יראה כמו כתם של עמבה.
אני מנסה להתרכז בנהיגה וכל 2 דקות אני מסתכל על הכתם שלא יצהיב לי, כל פעם הוא משנה לי גוון.
אני מגיע למקום מחפש חניה, ואני מנסה לחשוב אולי אני יוריד את הג'אקט? אבל מה קשור מגבעת ועניבה בלי חליפה? אני רב עם עצמי בסוף אני יוצא משם עם הכתם הזה ומתכנן לספר לה מה קרה לי בתקווה שהיא תצחק מזה או שתבטל אותי כבר לא אכפת לי.
אני מגיע למקום והיא נראית כאילו היא יושבת שמה מכיתה ג', כבר מכירה את כל הריצוף באזור, אני מסתכל עליה והיא משחקת עם איזה עלה קטן כזה ביד.
- היי רעות?
- כן (מחייכת כאילו הגיע המושיע)
- אני ממש מצטער פשוט השדכנית
- כן כן זה בסדר שטויות אני יודעת לא נורא
וואלה איזה נחמדה, אנחנו נכנסים לפארק, ויש פתאום מה זה אויר, אני קונה לנו בקבוק קטן של נסטי ב350 שקל עם יפוי כוח מתמשך וצ'ק בטחון, ואנחנו מטיילים.
- ואי כל כך לא נעים לא ה...
- לא זה בסדר באמת הבנתי שהייתה אי הבנה, הכל טוב
- לא לא בגלל זה, כאילו כן בגלל זה, אבל הכתם שיש לי את רואה (מראה לה את הג'קט) נשפכה עליי אקונומיקה מהניקיונות בבית.
- וואי שטויות לא שמת לב בכלל (עלק לא שמה לב זה יותר בולט מחצקון מוגלתי על האף אחריי נסיון לא מוצלח של פיצוץ)
- כן בדיוק באתי לצאת וניקו את הבית ו...
ואז היא מתחילה להגזים עם זה "למה דווקא זה יפה""זה הכי יפה" תשאיר את זה ככה" זה מה שהולך עכשיו""זה המודה, זה האופנה"
כן זהו חשבתי לעבור על כל החליפות שלי לתת לה טא'ץ כזה קטן את יודעת שפריץ פה שפריץ שם, אולי איזה צורה מענינת...
אנחנו ממשיכים ללכת שם ליד איזה נהר כזה והיא מספרת לי שהיא אוהבת לצלם ומסבירה לי על סוגי צילום ומלשמוע כמה זה נחמד שהיא מצלמת היא התחילה להעביר לי קורס צילום מתקדם שלב ב' של המכון לצילום פנורמי..
"אתה מבין וככל שאתה פותח את הצמצם, יש יותר אור"
"זה האיכות אתה מבין לי שי מצלמה ממש טובה"
"וזה מדהים מה אתה יכול לצלם ולקלוט"
מלאהוב את התחום התחלתי לפתח שנאה למצלמות, היא פשוט פגישה שלמה רק טוחנת לי את המוח על פלאשים וצילומים ושהיא הייתה בתערוכה ואני גמור כבר דייייייייייי
אני מנסה להסיט את השיחה לנושאים אחרים:
- אז כמה אחים אתם?
- אני אחותי ועוד 3 אחים
- את הכי קטנה?
- לא אחי הוא בן 3
- איזה יופי עוד מעט חאלקה
- כןן, יאוו אתה לא מבין יש לי רעיון איך לצלם אותו, זה סט צילומים מהבוקר ואני מתכנת ואני יעשה לו, ונקנה לו, ונצייר לו, ונצלם לו...
והיא שוב חוזרת לי לצילום הזה, עכשיו אני מבין שהדרך היחידה שלי לתקשר איתה זה לדבר איתה עם צילום.
- אם היית יכולה לצלם את הבית שאת רוצה לבנות מה היית מצלמת?
- ואוו איזה שאלה יפה (כן אין ברירה זו הדרך היחידה)
מהרגע שהיא התחילה להראות לי תמונה אחת בטלפון זה הפך לאלבום שדוחפים לך שאתה בא לאורחים? אז להעסיק אותך הם דוחפים לך אלבום ישן כזה של דודים עתיקים כאלה עם שפם של דודו זר, האלבומים הכי ישנים בעולם, ואלבומי חתונות כאלה, שאף אחד לא הוציא מהארון מרגע שהם חזרו מהצלם המעפן שדפק אותם בעוד 2000 שקל יותר כי הבטיח לך רחפן בסוף הביא להם אברך שמן על סולם עם מצלמת ניקון.
איפה שהוא באמצע הפגישה אני מרגיש שהבטן שלי מתחילה להתהפך לי כל המוקרם עולה לי עם החמין והאבטיח והעוגת אוראו וכל המילוי שם הקצפת פרווה והנסטי, ואני מרגיש מכונת כביסה על סחיטה...
אני אומר לה שאני צריך להתפנות, והיא גם נזכרה שגם היא צריכה וזה מצויין זה יגנוב לי עוד כמה דקות, אני נכנס לשירותים ורואה שם זירת רצח, כאילו מישהו החליט לבלוע שם חבילת מנטוס אחריי שישיה של קולה זירו, אני מחפש איזה תא נורמלי וכלום אין כלום! יא אללה של החיים שלי מה אני עושה עכשיו!?
אני הולך לשטוף ידיים משחק אותה כאילו יצאתי רענן כזה מהשירותים, שבפנים אני מת, באיזה שהוא שלב התחלתי לשנוא את השדכנית, ונזכרתי למה לעולם אני לא קובע פגישות במוצאי שבת.
אנחנו ממשיכים ללכת והיא לא סותמת, עם העדשות והצילומים שהיא קנתה למצלמה והפרויקט שיש לה, ואני בכלל עסוק בעצמי בכאב בטן הזה שהוא וחוזר, כאילו הכאב בטן בא אלייך עם נשק אומר לך "שמע גבר תתחיל לרוץ" ואז אתה מתחנן על החיים שלך כמה דקות עד שהוא עוזב אותך, וככה בא והולך..
אנחנו מסיימים את הפגישה והיא רוצה להראות לי כמה צילומים בטלפון וזה כל כך לא מעניין אותה, א. אני גמור. ב. היא גרמת לי לשנוא את התחביב שהיא הכי אוהבת. ג. היא לא שאלה אותי שאלה אחת על עצמי.
אני מסיים את הפגישה ובורח משם אני מסתכל במראה של הרכב לראות שהיא לא רודפת אחריי להראות לי עוד תמונה שהיא צילמה את אחיינים שלה בבריכה, על סוס ועל הדשא של סבתא שלה..
באיזה שהוא שלב מתחיל להיות לי פוביות שאולי אני היא מתחבא לי במושב האחורי עולה לי כזה כמו באיזה סרט אימה מראה לי בטלפון עוד איזה תמונה "תראהההה זה אחיין שלי בבריכההה"
אלוףף!!! מתה על הפוסטים שלך ועל ההומור... עוקבת אחריי הפוסטים גם בפייסבוק וכבר מקבלת אותם למייל