קורונה זה כזה..

קורונה זה כזה...

לקום בבוקר, לראות את כולם ישנים, לעבור במטבח לראות זירת בולמוס של 5 סירים 40 צלחות 5 חבילת אוראו ו2 חבילות עבדי פתוחות ומישהו ששכח לסגור את הקולה, זה לשבת בסלון ב6 בבוקר ולחפש עם מי לדבר כי כמו אידיוט ראית את כל העונות של נמלטים כל הלילה, זה לחזור למיטה לעוד חצי שעה ולקום ב11 וחצי.

זה להתעורר לניחוחות של בצל ושום בכל הבית כי אחיך האדיוט החליט שעוד מעט פסח והוא מסיים את כל הפסטה בארון, זה לדרוך על לגו עם גרביים, זה למצוא בסלון 3 אחינים שאחותך דחפה לאמא שלך ועוד ו2 ילדי כאפות של השכנה שלך שחברו ל 3 אחייני תופת שלך ששברו את כל הבית ושרפו את כל המטענים בבית מכל משחק טא'צ אפשרי, זה לנסות להבין איזה יום היום מה השעה ומאיפה קיבינימאט בתוך לילה הגיעו עוד 250 חולים?

זה לאכול מלוח ואחריי זה מתוק ואחריי זה בא לך את הדבר הזה נו נו כן אוראו, לא במבה, לא נו ביסלי בצל, משהו מלוח כזה עם טעם של מתיקות ובסוף לשבת עם פריכית אורז עם שוקולד על הספה כמו הומלס, זה לפתוח את המקרר שהוא כבר דופק לך פרצופים של "עזוב אותי באמא שלך הכל פה כמו מ

אתמול"

זה לראות בבית שרידי חטיפים שמישהו בבית התחשק לו לאכול רק חצי ולגלות פתאום שבמבה יבשה זה לא רע, זה לשבת על הספה כמו ממוטה, לדפדף בין פוסטים של ביבי שמיבי גנץ ויהודי שהמציא תרופה לקרונה, זה להריץ את אותם פוסטים ארורים שחוזרים על עצמם כל הזמן כאילו ראבק יש לי 4500 חברים מה אכפת לי מהבטטה הזו שכל יום מצלמת שירדה עוד 2 ק"ג עם איזה דפי אורז בטעם כנפיים שרק היא יודעת לעשות? וכל זה במחיר סמלי של 950 שקל לחודש עם סרטון הדרכה וסט קלפי של טאקי, זה לראות פוסטים של אנטנות של 5-G ולנסות להבין מה הקשר למנורות לדים ותוך כדאי אתה מגלה שאתה בצ'אט קבוצתי של 450 איש של "תומכי לחימה בעמודי לדים", זה להאמין לפוסטים של גימטריות "קורונה" = "נפל לך הכיפה" בלי לבדוק בכלל.

זה לריב עם אבא שלך כי לא סגרת תמקרר ומי הדליק תדוד שבכלל היה "יום שמש ויש מים רותחים" זה למצוא מי דפק לך את המטען בסלון, מי ניתק את הוויפיל, למה השכנה צורחת, ולמה נגמרו כל המגבונים, זה לאכול את אותו עוף של שבת עם חליפה אחרת, זה לצאת מחוץ ללובי ולהרגיש כמו ניצול של צ'רנוביל, זה להסתכל על חתול רחוב ולהרגיש שבא לך לחבק אותו, להתגרש מלראות מכונית נוסעת.

זה לראות ערמות חיריה של כביסה, לריב עם אחותך כי היא בסוף תדביק את כולם עם החברות הפוסטמות שהיא מביאה לבית כל יום, זה לקנות מאפרה ניידת שהופכת לטרסמוס מעלי אקספרס ולחשוב עם יש מצב שזה יגיע עד שנת תשק"ד?

זה לאכול שוב מלוח ואז בא לך מתוק, ואז לראות חצי טונה במקרר ולחשוב שוואלה יש מצב שבאמת מישהו יאכל את זה.

זה לשמוע את הילד של השכנה צורח כי אח שלו המטומטם דפק לו את הראש בקיר, זה לצאת לקניות בבטחון מתנשא כזה של מוגן בצו ממשלתי של "אני רק עושה קניות וזה מותר" מרגיש לך כמו איזה אמבולנס שנוסע באדום, אחד שמעביר טסט עם רכב שנת 2020, כמו פקח שבודק לך את הרב קו אחריי שקנית חופשי שנתי.

זה לחבור לחבר הצייתן הזה שבקיא בכל דיני ההסגר קורונה ומתי מותר לצאת עם מי ואיזה סיבה איפה יש ניידות ומתי שעת ת"ש.

זה לחזור מהסופר כשהשקיות עלו יותר מהמוצרים, זה לשלם 1000 שקל על קניות ולגלות ששכחת להביא לה קולרבי וזה אחריי שהיא אמרה לך 4 פעמים בטלפון שלא תשכח, זה לראות כל סרט שקיים במאגר של נטפליקס יס, הוט, והמחסן של כאילו.

זה להחליט שזהו הפעם אתה עושה מה שתמיד רצית לעשות ולגלות שאתה ממש גרוע בזה, זה ללבוש חולצה שאמא שלך לבשה בהריון עם תאומים, ולחפש טרניגים עם גומי, חולצות עם גומי, חגורה עם גומי, את אחיך עם גומי ולהעיף אותו מהחלון.

זה לשבת ולהסתכל על הבטן שלך כמו היפפוטם ולהחליט שממחר אתה עושה כושר כמו החבר הפלצן הזה שכל היום מעלה פוסטים שלו עושה דלגיות בנחל שורק עם מכנסי טייץ ירוקים כמו איזה נערה מתבגרת בחוג זומבה.

זה לקלף קלמנטינה לחתוך עוגה ולנגב חומוס ליד כוס קפה, זה לשנוא את המשפחה שלך, זה לאהוב אותם בחזרה בערב, זה לגלות שמצאו תרופה לקורונה, שהאפפיור נדבק ושנסראאלה ירד 5 ק"ג משייק פירות.

זה להדבק למיטה יומים כאילו אתה בשמירת הריון, זה להרגיש שזהו בדוק נדבקת ושיש לך את כל התסמינים של חוסר תאבון, שלשולים ובולמיה ואתה בולך למות ואחריי 3 שעות אתה מדליק נטפליקס בערב ודופק 3 מגשי פיצה חצי גלידה משפחתית של בן אנד ג'ריס שישבה 3 חודשים במקפיא קיבלה טעם של לבבות הודו.

זה להבין שכמה שאתה רחוק שוואלה הפעם הקדוש ברוך הוא עשה פה בית ספר לכולם.

זה לאהוב, לשנוא, לקנא, לפחד, לישון לקום... לגלות שאתה מפחד מדבר שלא מצליחים לראות, לא יכולים לשמוע, לא מצליחים להבין בו?

בדיוק כמו אלוקים לא?

תלוי בך