הרופא נכנס לחדר ומתחיל להסביר לי מהלך ניתוחי במושגים מורכבים כאלה של רופאים אני מאבד את הסבלנות "לא הבנתי דבר עברית רדובסקי"
"כנראה שנצטרך לקטוע לך את הרגל"
אני מסתכל עליו בכזה בטחון "טוב אחי"
הוא לא מבין את הסלנג "אחי, אתה רוצה את אחיך?"
לידו עומדת מישהי נמוכה רזה כזאת עם משקפיים ענקיות שיער מטולטל קצר כזה נראית כמו איזה מורה לתושב"ע "שלום אליאב אני העובדת סוציאלית של בלינסון"
"נו ו..? מה אני כול לעזור לך? את רוצה את הרגל שלי למייצג נו נו נו, של רוכבי אופנועים?"
והיא בחצי חיוך "לא ממש לא, פשוט זה תהליך לא פשוט אני רוצה לדבר איתך כמה מילים"
ואני בשיא האורות של התשובה "אני לא מדבר עם נשים"
"אז אפשר להביא לך עובד סוציאלי?"
אני מסתכל עליה באדישות "את לא מבינה אני עשיתי חוזה עם אלוהים חבל על הזמן שלכם"
היא בהלם מסתכלת עליי כמו אהבלה כאילו אני איזה שטוף מוח "אליאב אני לא ממש מבינה בוא תראה זה משהו שאפשר לדבר עליו"
רדובסקי וגברת פלפלת, אתם רואים את הרגל הזו? היא עוד תשבור כוס בחתונה שלי, עכשיו תעשו לי טובה אני בדיוק לומד פה גמרא (משחק אותה איזה אברך מפורת יוסף)
הם יוצאים מהחדר, ואמא שלי מתחילה לבכות, המשפט הזה עם השבירת כוס בחתונה שבר אותה, למה היא מתה שאני אתחתן כבר ואפסיק עם כל השטויות ובראש שלה עכשיו בלי רגל, מי תיקח אותי?
אבל היא לא יודעת אני עשיתי חוזה עם אלוהים...
הגיע הלילה, וקיבלתי חלישות הדעת, התחלתי לדבר עם השם "השם עשינו חוזה אה? אתה זוכר? תראה אפילו התעקשתי שאחות לא תעזור לי להתקלח, זה אני ואתה עד הסוף"
אני מנסה להירדם אבל לא מצליח התאונה עולה לי במחשבות, הרגל, הכל מתערבב לי ביחד עם הארוחת בית חולים המכובסת שאכלתי בצהריים.
אני לוקח עט ודף וכותב את החוזה שלי עם השם בדמעות, אני לא מצליח אפילו לראות את הנייר, כולו ספוג דמעות. היד כואבת לי ויוצא לי כתב שרק אני יכול להבין, אני מקפל אותו ודוחף אותו מתחת למזרון.
3 וחצי בלילה, אני חצי ישן אני מסתכל על המזדרון ורואה מישהו על כיסא גלגלים קטוע רגל, אני מסתכל עליו בהלם "מה ככה זה נראה?"
הוא עובר ואני מתחיל לבכות, לבכות עליו לבכות עליי לבכות על כל העולם, מהצד מישהו מסמן לי שהבכי מפריעה לו, אני בוכה בשקט והוא שוב עושה לי "ששש.." מהעצבים אני לוקח את החבילת וופלה טעמן שהייתה לידי וזורק עליו.
"הוא מתחיל לצחוק"
אני מסתכל עליו "מה מצחיק?"
"עשית חוזה עם אלוהים ואתה בוכה זה מצחיק"
"מה מאיפה אתה יודע?"
"שמעתי אותך מה נראה לך מישהו מצליח לישון פה בכלל?"
כולי מתפדח כזה "אה אז שמעת הכל?"
"כן הכל אחי, הכל טוב, חבל על הוופלה של זה טעמן"
אני מסתכל עליו ואנחנו צוחקים ביחד, בחור דתי לאומי מהנערי גבעות האלה שרוקדים גם בלי מוזיקה מסתבר שהוא אחריי תאונת מלגזה.
אנחנו מסיימים לקשקש, אני קורא קריאת שמע ומתכונן לישון, פתאום אחת המבקרות שאין לי מושג איך היא נכנסה בכלל בשעות האלה זקנה עם פאת קרשים כזו מכופפת עם שקית של משכן התכלת מחלקת לנו ספרונים, אני לוקח ממנה ספרון והיא לוחשת לי "אין עוד מלבדו"
אני מסתכל על הספרון וזה מסוג הספרונים האלה שהננחים מחלקים בצמים. אני מסתכל על הספרון ורואה "אתה תצא מזה" אני מתחיל לקרוא ומה זה מתחזק, אני מרגיש שבא לי לשיר בא לי לחבק את השם, בא לי להיות משיח, אפילו שאני יודע שמחר הניתוח אני מאמין בכל כולי שלא יורידו לי את הרגל אני מרגיש את זה בעצמות שלי, השם איתי בתוכי בנשמה שלי מציף אותי בורידים בחדרים של הלב, אני נושם אותו אפילו הרגשתי שלאויר יש ריח מיוחד.
אני מעיר את ההוא שזרקתי עליו את הוואפלים ואנחנו מתחיל לשיר הוא זורק עליי תפוצ'יפס ואני זורק עליו עוד מהוופלות אנחנו מתחילים לשיר כמו 2 משוגעים, 2 מהחולים קמים חושבים שאנחנו רבים וקוראים לאחיות הם נכנסות לחדר ורואות אותנו שרים "בואו חב'רה תרגעו יש פה עוד חולים אני לא יודעת על מה השמחה אבל כל עם כל הכבוד"
הם יוצאות החוצה ואני שומע אותם מתלחששות בינהם במזדרון "יפה שהוא שמח למה מחר כנראה ד"ר רדובסקי מנתח אותי"
"אז מה הוא שמח?" שואלת אותה האחות השניה
"הוא אומר שהוא עשה חוזה עם אלוהים ולא יורידו לו את הרגל"
שניהם צוחקות והולכות, ואני עוד שניה קם לה מהמיטה עם כל הצינורות שמחוברים אליי וקושר אותם למזוזה.
אני וואפלה מדברים קצת על קדושה, כן ככה קראנו לו וואפלה כי זרקתי עליו חבילה וואפלות.
בבוקר מתחילים להכין אותי לניתוח ואני רועד מפחד וזה ביחד עם מערבולת של אמונה שלא יכולים לעשות לי כלום, הרגשתי שאני הולך בשדה קרב כשכדורים שורקים מעליי, מצד אחד אני באמונה של אין מציאות בעולם אני עשיתי עם השם חוזה! הוא לא יאכזב אותי! הבטחתי לו!
מכניסים אותי לחדר ניתוח, מהצד אמא שלי בוכה את החיים שלה, אבא שלי אפוס כוחות.
שניה לפני שהאחות שמה לי את המסכת הרדמה אני מוציא את החוזה שכתבתי אתמול ואוחז אותו חזק חזק ביד, היא מניחה לי את המסכה ואני מתחיל למלמל "אין עוד מלבדו אין עוד מלבדו" עד שאני נרדם.
עד היום לא הצלחתי לשחזר את החלום הזה, הדבר היחיד שאני זוכר בבירור, זה שאני מביא למישהו שחור וענק מכתב בדיוק כמו זה שהיה לי ביד והוא צוחק, ואני חושב לעצמי מה למה הוא צוחק עליי? פתאום אני נזכר שאני בכלל רדום, אני מנסה לצאת מהחלום ואני אשכרה פשוט תקוע בו, אני מנסה לרוץ ואני לא מצליח כאילו הרצפה חלקה ואני פשוט רץ באויר.
אחריי כמה שעות אני מתעורר מהניתוח, מנסה לפתוח את העיניים להבין מה קורה פה ואז אני שוב נרדם, אחריי כמה שעות אני שוב מנסה להתעורר אני פותח חצי עין אני מנסה להזיז את הרגל להרגיש אם יש שם משהו בכלל מרוב עייפות אני שוב נרדם.
לבסוף אני מתעורר פותח את העיניים אני מסתכל על התקרה ואני מבין שזהו זה הרגע שהולך לקבוע לי את כל החיים שלי, יש רגל או אין לי רגל, ואז עולה לי מחשבה "גם אם תיקח לי את הרגל השם אני אוהב אותך"
אני מסתכל על הרגל מנסה להזיז וכלום אין לו שום רגש, ראבק, מה הולך פה הורידו לי אותה? אני מנסה להסתכל למטה אבל אני לא מצליח אני מרותק למיטה, לאט לאט אני מתחיל להבין שהורידו לי אותה, ואני מתחיל למלמל לעצמי "השם אני אוהב אותך נשבע לך שאני אוהב אותך גם בלי רגל וגם בלי חוזה אני את הדרך שלך בחרתי"
אמא שלי נכנסת לחדר עם מגש אוכל כחול כזה של הבית חולים איך שהיא רואה אותי ער המגש נופל לה מבין הידיים, היא רצה אליי מנשקת אותי ובוכה, ואני בוכה איתה, אמא נשבע לך אני עדיין מאמין, היא מסתכלת לי בעיניים "אליאב לא הורידו לך אותה"
אני לא מבין מה הולך פה, "מה אמא לא הבנתי?"
"אליאב הרגל, השם עשה לך נס"
מתחיל לרדת לי דמעות "מה לא הורידו? אבל אני לא מרגיש כלום"
היא מזיזה לי את השמיכה ומרימה לי את הראש ואני רואה רגל כולה חבושה אבל הנה היא שלמה היא לא חצי..
אני זוכר שזה הרגע השמח ביותר שבכיתי ממנו כל החיים, התחלתי לבכות כמו ילדה עם גיהוקים כאלה מהבטן.
"אמא איפה החוזה שלי"
"איפה מה?"
תקראי לאחות
האחות נכנסת לחדר מנסה להרגיע אותי "איפה החוזה שלי?"
הם לא מבינים מה אני רוצה מהם ואני חצי מסטול אפילו לא מצליח להסביר להם בצורה נורמלית מה אני רוצה
"הוא היה לי ביד! איפה הפתק שלי?"
האחות מסבירה לי שאתמול רוקנו את הפחים ואם יש זה רק בפח הגדול.
אני מתקשר לשמואל בן דוד שלי, והוא מגיעה תוך חצי שעה לבית חולים.
הוא מחבק אותי "אני לא מאמין אליאב אתה נס גלוי! תראה הרגל שלך!"
"שמואל זרקו לי את החוזה שלי עם אלוהים לפח אתה חייב לחפש לי אותו"
הוא מסתכל עליי במבט "ומה אתה רוצה שאני אכנס לפח?"
"מבחינתי אתה נכנס גם לביוב להוציא לי אותו"
הוא מסתכל עליי ומבין שזה ממש חשוב לי "אין בעיה אחי אני הולך"
עוברת שעה וחצי וכלום הוא לא חוזר לי, ואני בסרטים איפה הוא נעלם לי גם זה?
פתאום הוא נכנס עם מאבטח של הבית חולים שהוא מחזיק אותו "אליאב תגיד לו על הפתק שלך"
אני מסתכל על המאבטח "יוני! יא טיפש! מה אתה עושה פה?"
הוא מסתכל עליי "אליאב מה אתה עושה פה?"
מסתבר שהמאבטח זה יוני שכן שלנו מהבית הקודם
הוא מסתכל עליי בחיוך "ממתי יש לך דודים דוסים?"
"אל תזלזל יוני עכשיו גם אני דוס"
הוא מסתכל עליי בחצי בוז כזה "טוב טוב כל אחד שמגיע לפה מחליט שהוא חוזר בתשובה"
הוא הולך ואני באטרף "שמואל מצאת?"
הוא מחייך אלי ומוציא לי אותו מהכיס, ואני הכי מאושר בעולם!
בערב עוברת ליד החדר שלי אחת האחיות שהסתלבטו עליי עם החוזה שלי, אני קורא לה והיא נכנסת לחדר
"אתה צריך משהו?"
"תדעי לך ששמעתי אתכם אתמול שצחקתם על החוזה שלי"
היא פתאום נהיית באי נוחות, ואז היא מסתכלת על השם שלי "אהה אליאב אתה לא זה שהיו אמורים..."
"כן להוריד לי את הרגל, אבל את רואה (אני מראה לה את הפתק) החוזה שלי עם אלוהים"
היא לא ממש יודעת איך לאכול אותי ויוצאת החוצה.
אחריי 20 דקות נכנסת האחות השניה בהלם "אני לא מאמינה לא הורידו לך אותה"
אחריי 5 דקות אני מוצא את עצמי שילוב של הרב יגאל כהן והרב זמיר כהן נותן לה שיעור מוסר, כשאני כולי 4 ימים חוזר בתשובה.
יצאתי מבית החולים ומאז לא עליתי יותר על שום אופנוע.
נכנסתי לבית סגרתי את הדלת, נשכבתי על המיטה והתחלתי לשאול את עצמי טוב מה עכשיו? נגמר הכל, הנה חזרת לבית עם הרגל השלמה שלך, נו ולאן אתה ממשיך מפה? אני מסתכל על החדר שלי על הבגדים שלי על כל החיים שאני אמור להשאיר מאחורי, החברים והידידות שבאים לבקר אותי הם חושבים שהם באו לבקר אותי אבל הם לא יודעים שעכשיו אני נפרד מהם.
לקחתי סכין יפני ולאט לאט התחלתי לחתוך ממני חלקים שאספתי בחיי ההפקר שחיתי, עוד חלק, עוד חיתוך בבשר החי, לפעמים זה דימם שבוע שבועיים הייתי חובש את זה עם משחות של בטחון ואמונה, התחלתי מהרב זמיר כהן, עברתי לרב פנגר, אחריי זה עברתי לחומרים כבדים של הרב דניאל זר והרב אייל עמרמי, פשוט הבנתי שאי אפשר להעמיס זבל על קדושה, הייתי חייב לעשות לעצמי שטיפת מוח, לרוקן את המחסן המתועש הזה שמכרו לי בזול.
מצאתי את עצמי במצבים הזויים כאלה של חוזרים בתשובה, פעם ציצית בחוץ פעם בפנים, פעם רוצה פאות פעם שחור לבן פעם חליפה פעם מגבעת רציתי לאכול את כל העולם! כל דבר שלמדתי הרגיש לי חדש, הרגשתי שאני אשכרה נולד מחדש, הרגשתי שכל הזמן הזה עבדו עליי, שרימו אותי, למדתי הכל מאפס כמו ילד קטן.
באחד הימים נכנסתי לבית וגיליתי שעשו לי מסיבת הפתעה ענקית, אמרתי להם תודה ויצאתי מהבית, למה היו שם בנות, פאנט כזה, אבל אהבתי את זה, זה הרגיש לי שלם, הם חשבו שזה יעבור שזה עוד איזה שגעון, אני הבטחתי בחוזה שלי עם השם אני עומד, ויהיה מה!
שניה לפני שנכנסתי לישיבה גויסתי לצבא, סיירת גולני, מצאתי את עצמי נלחם על כל תפילה, לומד גמרות בטנקים בזמן שכולם נוחרים, הייתי מתפלל שחרית בבוץ ב5 מעלות שיורד עלייך גשם, מתפלל ערבית בשכיבה במארב של 21 שעות רצופות, מברך ברכת המזון במקום לדבר עם ההורים בטלפון, היו קוראים לי "אלידוס" כאילו אליאב הדוס, מצאתי את עצמי יושב לבד בפלוגה כשמתערבבים חיילים וחילות, מחפש בדצים על מעדנים שווים בסוף אוכל טונה מעושנת עם לחם יבש, באחד הפעולות שלנו מצאתי את וואפל ההוא מהבית חולים עם הרגל זה היה בסיור עם הפלוגה כל כך התחבקנו וצחקנו..
נפלתי עליתי ניסתי קמתי שברתי, בעטתי, ריסקתי...
היו המון נקודות שבירה מטורפות כאלה אבל תמיד כשהסתכלתי על הרגל שלי כל הכוחות שלי חזרו אליי בחזרה.
וואלה ריגשת
וואוו ריגשתה אחי אני קורא את הסיפור עם דמעות בעיניים!!
כתיבה סוחפת ותוכן מחזק ביותר. תודה
סיפור שובה לב .... אשריך בעל האופנוע !
לי יש לי רשיון לאופנוע אבל בכוונה לא הוצאתי ללא הגבלה בשביל ההגבלה וב'ה אנחנו בנים של אלוקים בתורה ,תפילה ומצוות .