לא הטעם שלי...

יום ראשון, תשעה באב. טלפון מחבר שלי – חיים! את חיים הכרתי באומן, בנסיעה הראשונה שלי לשם. נסעתי איתו ועם משה. שני אנשים שלא הכרתי מעולם. מאז ועד היום נשארנו חברים טובים. חיים בן שלושים. אבא לשלושה ילדים. בחור שאפשר לומר שלא ממש נמצא על "קו השפיות", אבל את זה רק החברים הקרובים מכירים. מבחוץ הוא נראה נורמלי לגמרי, עד שאתה נמצא בחברתו יום שלם, ואז אתה מבין על מה מדובר.

- "אה, אליאב. מה נשמע?"

- "ברוך השם, חיים, איך אתה?"

- "נו, איך עובר הצום?"

- "עובר עובר, אתה יודע. איך אצלך?"

- "אני עם סחרחורות, חייב מים"

- "זה כי יש לך נפש חלשה"

- "תדע לך, תן לי רק מים ואני צם שבוע! טוב עזוב, עכשיו תשמע, לאשתי יש איזו הצעה בשבילך. תבוא בערב. היא תראה לך תמונה שלה"

- "בת כמה?"

- "עשרים ואחת"

- "קטנה, לא?"

- "היא מאוד בוגרת. למדה עם אשתי בסמינר, אשתי אומרת שהיא בחורה מלאת שמחת חיים"

- "אז היא שמנה"

- "שמעת אותי אומר שמנה?"

- "לא אבל "מלאת שמחת חיים" זה שמנה"

- "אז לא היא לא שמנה"

- לא יודע חיים, אני מפחד מאנשים שקשורים אליך בכל דרך שהיא."

- "אם ככה אתה מפחד גם מעצמך"

- "אני לא קשור אליך, לא יודע מי אתה בכלל, הכרנו באומן בעל כורחי, ועד היום אני משלם על זה!"

- "חחחח... טוב, תעבור בערב."

- "טוב, צום קל!"

אני מסיים תפילת ערבית וזז לבית לשבור את הצום. אחותי החליטה להזמין פיצה, רק שהיא החליטה את זה בצאת הצום. מה שנשאר לנו זה לחכות למשלוח, מה שלקח ארבעים דקות עקב העומס. מה שיצר מצב עגום, שכל אחד התחיל לאכול כל מה שאף אחד לא נגע בו כל השנה: כל מיני עוגיות עבאדי מוזרות שהיו במבצע, זיופים של כל מיני חטיפים של דוסים סצ'פולי, במבולי, ביסלגוני, אני החלטתי לפרק חבילת עוגיות, תמיד שאני מתחיל לאכול עוגיות אני מתחיל מהשבורות, למה משהו כזה מרגיש לי כזה רע בשבילם.

מסיימים לאכול, ואני זז לחיים לראות על איזו הצעה מדובר. אני נכנס לבית. ישי, הבן הקטן שלו, רואה אותי וקופץ עלי. מחבק אותי, יורד ממני, ומתחיל לזרוק עלי משחקים. כן, כך דרכם של משפחת גבאי להביע רגשות חיבה! חיים משאיר אותי לשמור עליהם, עד שהוא יביא את אשתו מהעבודה.

הילד לא מפסיק לצחוק ולזרוק עלי כל מה שבא ליד. הילדה מצטרפת למלחמה נגדי. מצוין ומצאתי איך להעסיק אותם, אני נכנס למלחמה איתם: לוקח בובה של דורה, זורק עליהם. הם זורקים לי כדור ואני מחזיר להם, הם זורקים לי דובי ואני זורק אליהם, עד שבשלב מסוים ככל הנראה נכנסתי לזה יותר מידי. לקחתי משחק קופסה כבד, וזרקתי אותו לעבר הילד בכל הכוח. המשחק, כמובן, נחת לו היישר אל תוך הראש. מההדף, הראש שלו נדפק בפינה של השולחן, ואז התחילה הסירנה. בכי, צרחות, רק זה חסר לי, זה הזכיר לי את האמרה: איך אתה יודע שהילדים שלך הולכים לבכות? שניהם צוחקים ונהנים אחד עם השני.

איזו טעות עשיתי! איך אני מרגיע אותו עכשיו? אני בודק לו מהר את הראש לראות אם יש דם. דם זה תמיד מלחיץ כזה מתנפח בלאגן, למזלי אין כלום הראש נקי. את האמת, עם ראש כמו שלו, הפינה של השולחן צריכה לבכות. הוא בוכה ואני מוצא את עצמי מתחיל לקפץ ולרקד לו כמו ליצן שרק ישתוק! כלום לא עוזר! הילד בצרחות! אחותו מסתכלת עלי במבט של "אני יודעת מה לעשות".

- "הודיה, איך אני מרגיע את ישי?"

- "תביא לי 10 ₪ אני אגלה לך!"

- "10 ₪? איזה תעריף! נו, הודיה, תדעי לך, זה לא בסדר!"

- "לא אכפת לי"

- "נו, הודיה, תעשי לי הנחה" (מפשפש בכיס יש לי 6 ₪ )

- "לא, רק 10 ₪ !"

- "נו, הודיה, הנה, תראי. יש לי 6 ₪, אני אביא לך מחר."

- "טוב, אבל מחר!"

- "טוב, טוב, רק תרגיעי לי אותו!"

ואז היא פתאום היא מתחילה לשיר לו שיר: "היונה הלבנה מזמן כבר הלבינה, שערות שיבה מעטרות את ראשה ..." הילד מתחיל להירגע, אני לא מאמין! גם אני יכולתי לעשות את זה!

- "זוזי, הודיה תני לי לשיר לו"

- "היונה הלבנה מזמן....." (הילד שוב מתחיל לבכות. ולא, זה לא טוב לי)

- "הודיה, בואי לפה, תעשי לו פה יונה לבנה!"

לבסוף הילד נרגע. אני מוציא להם ספר של פורים, ומתחיל להראות להם את הציורים. הכל לאט לאט הופך רגוע יותר. האמא שלהם נכנסת! רואה אותי איתם, ככה בשקט, ואני בגאווה של "איזה אחראי אני, אה?"

- "איזה ילדים טובים!"

- "מה, הסתדרת איתם?"

- "בטח, בטח, אני מסתדר טוב עם ילדים..."

- (ואז הילדה הקטנה) "אמא הוא דפק לישי את הראש בשולחן!"

- "הוא מההה?" (איזו ילדה מלשנית!)

- "לא, תבינו, (מתחיל להסביר לה). שיחקנו והוא פשוט קיבל מכה." (הילדה ברקע מנסה להפיל אותי. את לא מתביישת? 6 ₪ קיבלת ממני וככה את מפילה אותי)

נגמר הבלאגן עשינו סולחה. חיים ניגש אלי, עם הטלפון של אשתו ביד: "מה אתה אומר עליה?" (מראה לי תמונה שלה)

- "לא, לא אהבתי"

- "מה, למה?"

- כי היא מצולמת על סוס אולי?"

- "מה הבעיה להצטלם על סוס?"

- "היום זה על סוס מחר היא עושה סלפי על טרקטורון"

- "איך אתה אוהב להגזים!"

- "אתה יודע לפעמים אני מנסה לחשוב מה עובר לך בראש, ואין אני פשוט לא מצליח, לפני שהכרת את אשתך ביטלת ווארט כי גילית שיש לה רישיון לרכב, ולי אתה מציע מישהי שמצולמת רכובה על סוס?"

- "את האמת כשאני חושב על זה יש בזה משהו"

- "חוץ מזה אתה זוכר מה אמרתי לך על "מלאת שמחת חיים?" הנה אתה רואה שצדקתי"

- "הגזמת, איפה אתה רואה שהיא שמנה"

- "ברור שים לב לפרצוף של הסוס איך הוא מתאמץ"

- "חחחחחחח, לא אתה"

הכל עניין של טעם. לא סתם חכמים אמרו את המשפט "חן אשה על בעלה.." חן אשה על - בעלה! לא אחותך, לא חברים שלך, לא המשפחה שלך, ובטוח לא השדכנית!

למה תמיד כשאתה אומר את המשפט "היא לא לטעמי", האפשרות היחידה שעולה היא שאתה בררן? היא פשוט לא לטעמי! מה אין אנשים בעולם שלא מוצאים חן אחד בשני? לא! בשידוכים, כשהיא לא לטעמך אתה בררן! תמיד כשיוצא לך לומר לשדכנים שהצד השני לא הטעם שלך, אתה אוטומטית מרגיש באוויר את האנחה הזו של "עוד אחד שמחפש מושלמת..." כאילו יש איזו שהיא מגבלה כזו שאתה יכול להשתמש בתירוץ הזה של "היא לא לטעמי", אם אמרת לאותו שדכן יותר מפעמים "היא לא לטעמי", זהו אתה בררן! לא הבנתי? הפגשת אותי עם ארבע בחורות שלא לטעמי מה אתה רוצה שאני אאמר לך? בדיוק ! שהם לא לטעמי!